<h1>ספר מצות זמניות הלכ' ט"ב</h1>
<h2>דף נד:</h2>
ולשון המשנה [פסחים נ"ד ע"ב], מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום ת"ח בטילים. ואמרו [תענית ל' ע"ב] כל העושה מלאכה בט"ב אינו רואה בה סימן ברכה לעולם. ובירושלמי [תענית ספ"א], אין שואלין בשלום חבירים בט"ב אבל משיבין את ההדיוט בשפה רפה. ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד ובהלכות ובאגדות משום שנאמר [תהלים י"ד] פקודי י"י ישרים משמחי לב, אבל קורא הוא בקינות ובאיוב ובדברים רעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטילין בו. אבל אין למנוע מלשום תפלין בט"ב, שכתב מי שראוי לסמוך על דעתו, אין לבטל מצות תפלין משום אבלות ישנה. דלא עדיף מיום שני דאבל.
ותשעה באב בין השמשות שלו אסור כמו ביוה"כ, אלא שאינו חייב בתוספת. המעוברות והמניקות חייבות לצום כמו ביוה"כ. [אלא ביוה"כ] עונשו כרת ובט"ב מכין אותו מכת מרדות מפני שהוא מדרבנן. והחולה א"צ להתיר לו הרופא לאכול כמו ביוה"כ, כי במקום חולי לא גזרו רבנן.
והרחיצה אסורה בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים, אלא אם היה מלוכלך בטיט ובצואה. וכתב (הרמב"ם) [רמב"ן] ז"ל ערב ט"ב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים, ובלילה מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן, ולמחר מעבירה ע"ג עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהם, ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה, אבל שלא בשעת התפלה אם היו ידיו מטונפות רוחץ כדרכו ואם לאו אינו רוחץ. ומי שדרכו לרחוץ לפלוף שעל גבי עיניו רוחץ, דהו"ל כמלוכלך בטיט או בצואה.
